למה אני רוצה הדדיות בכל סיטואציה? למה שלא אתן כמה שיותר כי זה מה שעושה לי טוב, בלי קשר למה שנותנים לי חזרה?
זה יכול להיות בקשר עם חברה, אהוב, ילד....
רוצה תחושה של win/win. למה אכפת לי אם אני יוצאת קטנה או גדולה בכמה מידות?
אני בודקת וחושפת את עצמי בקשר. אני מרגישה אותנטית כי הרי זה לא משנה מה חושבים עליי, מגישה את עצמי כמו שאני.
האם הבושה מנהלת אותי? האם זה מביטחון עצמי נמוך? או אולי פשוט סתם פוחדת ולא באמת יודעת ממה.
איך להתמודד עם ההרגשה שאני מפסידה? האם לוותר על הפחד? או לוותר על הבושה?
אני רוצה להיות אמיתית, כמו שאני. נתינה גורמת לי אושר. האם האושר הזה נגמר כשהנתינה היא חד צדדית? כשרק אני נותנת ולא מקבלת חזרה?
אם נתינה גורמת לי אושר, למה אני חווה תחושה של ניצול כאשר רק אני נותנת.
מסתבר שלאחר תקופת מה, הנתינה הגיעה לשחיקה. זהו לא רוצה לתת יותר, נגמרתי. כבר לא נהנית לתת.
מה קרה לאותה נותנת? היא רוצה לקבל תמורה: תחושה, מילה, חומר, לא משנה מה, העיקר משהו כדי שתוכל להמשיך לתת.
למדתי על בשרי שהנתינה חייבת להיות במידה אחרת זה הופך למועקה, מן עקב אכילס והצד השני, שקיבל ממני ללא גבולות הפך ללא רצוי. הלב נאטם כלפי אותו אחד.
בואו נוותר על קיצוניות בנתינה, נחכה שהצד שמולנו יגיב לאותה נתינה בדרך הנכונה לו ואם אין תגובה מהצד השני, ואם התחושה היא כי הצד השני לא מתכוון לתת; עצרי! חשבי! תמתני את הנתינה שלא תהפוך לרועץ.
;){kind=link}