הביטחון מאין

יש לי היסטוריה ועליה נשען הביטחון העצמי שלי.

הייתי רוצה שזה יהיה אחרת, אך את ההיסטוריה אני לא יכולה לשנות. אני יכולה להמציא ולדמיין סיפורים על זמנים נפלאים. אני אפילו מצליחה לשכנע את עצמי באמיתות הסיפורים ומדחיקה את מהשהיה באמת, מה שאני לא רוצה לזכור כי מי צריך זיכרונות כאלו? אני רוצה להתקרב לאושר ואותם זיכרונות "אמיתיים" רק מרחיקים אותי מהאושר.

אז מאיפה בכל זאת אצמיח לעצמי ביטחון? האם יש אפשרות, למרות העבר ואף על פי שזה בעבר, לרכוש ביטחון? מסתבר שזה לגמרי לא קל. מסתבר שיש איזה צורך פנימי, שהאנשים הקרובים אלינו, יבנו לנו וביחד איתנו את הביטחון הזה. אך מה קורה אם אותם אנשים לא שם, או שהם נמצאים אך אין ביכולתם לבנות, לתקן ולמלא לנו את הצורך הזה? אותם אנשים שכשאני רואה אותם, כל אותם דפוסים ישנים עולים וחוזרים על עצמם. אותם דפוסים שמלכתחילה ערערו לי את הביטחון.  

דמויות שמתנהגות אותו דבר ממחזרות לי את תחושת חוסר הביטחון. אני מתרחקת מהם ואז צצים בחיי אנשים נוספים  - דרך עבודה או שכנים, ששוב כמו טריגר מציפים בי את אותו חוסר ביטחון.  אזמה? אברח מכולם ואלך לאי בודד? ושם מה, רק אהיה עם עצמי? גם זה לא משהו. טוב, אין ברירה מתמודדים ומתקנים.

הכלי שנשתמש בו: אומץ! מסכימים לראות את הדברים שעוררו בנו את חוסר הביטחון. מסכימים להסתכל בעיניים פקוחות, לתת לפחד להיכנס לתוך הוורידים עד שנראה שאנחנו מפחדים מהפחד.

אני מסכימה להיכנס לפחדים ולחוש מחדש את כל התחושות הישנות; המפחידות. אני מזכירה לעצמי: "את כבר לא אותה ילדה חסרת אונים, את אדם בוגר, יש לך את עצמך". את מגינה על עצמך מול הפחד ואם יש אתך נשמה טהורה, שרוצה להצטרף למסע יחד אתך יד ביד, זה מבורך.אך הכי חשוב, עשי זאת בעצמך. אל תתני לאף אחד לעשות בעבורך את העבודה הקשה: למגר את הפחד.
האומץ לחשוף אותו.