למה אני מרגישה פראיירית? אז אני בנתינה, אומרת לעצמי: "תני שגרי ושחררי. מה, את זוכרת?" מזכירה לעצמך, חופרת.
אני מרגישה מרומה; מרגישה שנתתי כל כך הרבה ומה קיבלתי? כמה יומרני.
זהו, שחררתי - נתתי כי נתתי וזהו.
הראש לא פראייר הוא פתח פנקס ומחכה לראות מתי החוב ייגבה.
הרגש מסוגל לשחרר, אני נותנת כי אני אוהבת, רוצה בטובה של האחר. הרגש אצילי ביותר, יפה נפש.
הראש, לא מוכן! סדר בבית המשפט!
מה נתת? מה קיבלת? מאוזן? את התשובות לשאלות הראש מבקש רק בעובדות, ראיות. אל תבלבלו את המוח עם פרשנויות והסברים רגשיים - תכלס מה היה לנו.
מאבק מתמיד בין הראש לרגש; פעם הלב מוביל ופעם הראש דורש סדר.
;){kind=link}