ה"לבד" הזה

אי אפשר לברוח מהתחושה של ה"לבד" אפילו כשיש סביבי הרבה אנשים; עדין מרגישה לבד!

על מה התחושה הזו יושבת? משהו פנימי כזה לא מובן, כי העובדות מראות ההפך - אני ממש לא לבד.

כשהייתי בפנימייה בגיל העשרה זה היה ברור מאוד. מסביבי היו 400 בנות, בחדר איתי היו 3 בנות - ישנות ולומדות באותו חדר. בחדר האוכל אוכלות באותו זמן 400 בנות. אז מה קורה פה? איך בדיוק אני מרגישה לבד.

קשה מאוד לתאר תחושה שלא מגובה במציאות הפיזית. סביבי יש הכל ובתחושה אין לי כלום. מרגישה לא אהובה, הלב מתרוקן, נכון שיש סביבי אנשים, אז מה?

כנראה לא מספיק ללב. ואולי זה רק אצלי בראש.

הלב רוצה להרגיש - זו המילה, רגש; הוא רוצה לחוות שייכות, אהבה ללא תנאים בלי הגבלה, רק  כי רוצים לתת ולא כי אני מבקשת, כי זה הכי טבעי בעולם לאהוב אותי.

אולי זה דרישה גדולה מידיי. אני לומדת לשחרר, לא לרצות ממי שלא רוצה לתת, הכי גרוע זה לקבל אהבה טכנית כזו, אומרים לי שאוהבים אותי אך המעשים כל כך רחוקים מהמילה הנזילה הזו "אהבה".

אצלי בראש אהבה לאדם זו נתינה ללא גבולות, לחלוק, לתת כל מה שיש בי ולי. בטוח שזה מוגזם. לכל אחד יש את הפרשנות שלו לאהבה. כנראה שזה מולד כי אני מחפשת באחר את אותה האהבה שאני נותנת.

אני לא באמת מצליחה להרפות ולקבל את האהבה הניתנת לי כמו שהיא.

משהו בתוכי מחפש את אשר הוא יודע מהי אהבה בשבילו.

אולי היא לא קיימת וזה מרדף שווא.