בלתת אני אלופה, יכולה כל היום לתת.
אך מה עם לקבל?
הסיפוק, האושר בא לי מהנתינה ממלא אותי באהבה עצמית שאי אפשר לתאר. יש בנתינה משהו שמעורר אצלי אושר כזה.
לקבל זה אופרה אחרת.
המוח מתחיל לקדוח, למה נתנו לי? מה המחיר של זה?
מה יידרשו ממני בתמורה?
אני חייבת לו או לה? מתי אחזיר? לא יכולה עם חובות.
הבנתי, מסתבכת עם קבלה ולכן מעדיפה לתת, שם אני מככבת.
נותנת ושוכחת שנתתי. נהנית מהאור הנפלא שחוזר במיידי, אז למה אני לא יכולה לקבל שמי שנתן נמצא באותו מקום ורק רוצה להנות מהנתינה?
משום שכבר נכבתי, קיבלתי ושכחתי שקיבלתי ואז באו הטרוניות, קיבלת, למה את לא מחזירה?
למדתי שיש סוגים שונים של נתינה. יש נתינה חשבונאית כזו, שרוצה שיחזירו לה כגמולה.
יש מצבים שגם אני מחכה לקבל כמו שנתתי, ואז מרגישה פראיירית שנתתי. ניצלו אותי, רימו אותי, עושה חוזה עם עצמי לגבי אותו אדם ומבטיחה לעצמי, לא אתן לו כלום יותר, נכבתי מספיק, עד כאן.
נאטמת לגמרי, סוגרת את הלב ולא מוכנה לתת ולמעשה שוכחת שאני נהנית מהנתינה.
ואת מי אני בדיוק מענישה ?
;){kind=link}